Do’s & Don’ts

חלק ניכר מהקסם של יפן נובע מהזרימה, מהניקיון, מהשקט הנפשי ומהאכפתיות ההדדית. 

כל אלו הם תוצר ישיר של ההתנהלות על פי כללי הנימוס היפנים.

המחשבה תמיד תתמקד בסביבה, בהתחשבות בה וביצירת הרמוניה איתה.

לרוב, היפנים לא מצפים מזרים, ווודאי לא מתיירים, להקפיד על כללי הנימוס והאתיקה היפנים, אך כשתייר דווקא כן מקפיד עליהם זה מייד מורגש, וזה מוערך ומרגש את היפנים מאוד.

חשוב לא פחות – תרגישו פחות ״אאוט אוף קונטקסט״, תהיו מחוברים יותר למקום,  תבינו אותו יותר,  וגם כאורחים לרגע, תכבדו אותו. מובטח לכם שהוא יכבד אתכם בחזרה.

אז הנה כמה כללי אתיקה בסיסיים וקלילים, שגם מלמדים משהו על התרבות היפנית, וגם יעזרו לכם להרגיש שאתם לא עושים טעות תרבותית בכל רגע נתון. 

התנהלות במרחב הציבורי

המרחב הציבורי ביפן הוא מרחב סטרילי השייך לכולם, וכל אחד צריך להרגיש בו נעים ובטוח.  שמירה על כמה כללים ברורים ישאירו אותו כזה:


לא אוכלים ברחוב -

מאחר והמרחב הציבורי צריך להיות בטוח ונקי לכולם, לא מקובל לאכול ברחוב כלל ובוודאי לא תוך כדי הליכה.

הסיכון שמשהו ייפול לרצפה או ימרח על מישהו שעובר לידכם ויגרום לאי נעימות אינו מקובל על היפנים.

אז מה עושים?

מסיימים לאכול, ורק אז מסתובבים - אתם תראו שאפילו בחנויות הנוחות (Konbini) יש פינות ישיבה קטנות שאפשר לשבת ולאכול בהן את האוניגירי שקניתם לפני שתצאו שוב לרחוב.

לא מעשנים ברחוב

מאותה הסיבה שלא אוכלים ברחוב. עד לפני כמה שנים היה מותר לעשן כמעט בכל מסעדה, בוודאי בכל בר, אבל לא ברחוב. המחשבה מאחורי זה היא - שלמסעדה אתה בוחר אם להיכנס או לא, ולוקח בחשבון את כל מה שמחכה לך שם, אבל ברחוב אתה חייב לעבור ולכן הוא אמור להיות נקי ובטוח עבורך. 

לצורך זה ישנן פינות עישון מיועדות כמעט בכל פינת רחוב, ואם אתם משוטטים ברחוב קטן, אז תמצאו פינה, עדיף ליד מכונת שתייה, שם לפעמים יש גם מאפרה ורק שם מקובל לעשן. 

אגב - החוק האוסר עישון במקומות סגורים התקבל לקראת אולימפיאדת טוקיו 2020, כדי להתאים לכללים הנהוגים בשאר העולם ולכבד את הצופים שהיו אמורים להגיע.

מקובל ללכת בצד שמאל של הרחוב, לעמוד בצד שמאל במדרגות הנעות, להיכנס בדלת השמאלית וכיו״ב. בדיוק כפי שנוהגים בצד שמאל, כך גם מתנהלים במרחב הציבורי. 

ולמה בעצם? אז הסיבה הולכת אחורה לימי הסמוראים שהיו הולכים ברחובות והחרבות שלהם תלויות בצד שמאל (כדי שאפשר יהיה לשלוף אותן ביד ימין), וכדי שהחרב לא תתנגש בחרב של ההולך ממול היו עוברים זה על פני זה מצד ימין - כלומר צועדים בצד שמאל.

אני בספק אם תתקלו בחרבות ברחוב, אבל בעיר בת 14 מיליון תושבים, ההרגל הזה שומר על הסדר והזרימה.

התנהלות ברכבות -

גם רכבות הן מרחב ציבורי, וגם בהן שומרים על מרחב נעים ובטוח למי שסביבכם. 
מה הכוונה? פשוטו כמשמעו - לא חוסמים את המעבר, לא פושטים רגליים, לא מדברים בטלפון, לא שומעים מוזיקה או צופים בסרטוני וידאו, ומדברים אחד עם השני בשקט.

ברכבת יש לשקט סיבה נוספת -

יא משמשת מקום למנוחה בין פגישות או לאחר יום עבודה, וחלק מהנוסעים מנצל את הדקות הללו למנוחה, ולפעמים ממש לשינה. 

כמובן - לא אוכלים ושותים ברכבת - אלא אם אתם בשינקנסן - ואז בהחלט מומלץ לשתות, עדיף סאקה, ולאכול בנטו - זה חלק חשוב מהחוויה.

שימו לב - בשעות העומס (בין 8-10 בבוקר ובין 5-7 בערב) הרכבות מלאות בנוסעים, והן דחוסות עד אפס מקום, אבל ממש - אפס מקום. 

זו חוויה לראות את עובדי הרכבת עוזרים לאנשים להידחס פנימה עד שהדלת נסגרת עליהם. חוויה לפעם אחת. בשאר הזמן  אני ממליצה להימנע מנסיעה ברכבות דווקא בשעות האלה.

נסיעה במוניות -

דלת המונית נפתחת ונסגרת בעצמה. הנהג יתריע לפני הפתיחה ולפני הסגירה, ויפתח עבורכם את הדלת - אל תנסו לפתוח בעצמכם וגם לא לסגור אותה לאחר שיצאתם (רק אל תנסו את זה בתל אביב אחר כך… ).

כללי נימוס באוכל -

לאוכל תפקיד חשוב מאוד בתרבות היפנית והוא מסמל הרבה מעבר למזון. תרבות האוכל שופעת טקסיות וכללים.

למשל בעבר, כשגבר היה רוצה לשאת את בחירת ליבו לאישה, הוא היה שואל אותה ״האם תהיי מוכנה להכין את מרק המיסו שלי בכל יום?״ (Mainichi misoshiru o tsukete kudasai)- מרק המיסו הוא חלק חשוב מאוד בתזונה היפנית ואנשים נהגו (ועדיין נוהגים) לאכול אותו מדי בוקר. לבקש מאישה לבשל כל יום מנה חשובה כל כך מרמזת שהגבר נותן בה אמון מלא, ושהוא רוצה אותה לצידו כל יום ולכל החיים.

גם הבעת אהבה בין הורים לילדים מתבטאת באמצעות האוכל; פחות חיבוקים ומגע, ויותר בהכנה מוקפדת של המאכלים האהובים והמוכרים.

אבל לענייננו, נתמקד בכמה כללים בסיסיים:

לא נועצים את הצ׳ופסטיקס בקערת האורז -

זה מנהג שמקובל רק בלוויות, כך משאירים אוכל למתים, ולכן הוא גם רגיש מאוד ומסמל אבל או חוסר מזל בכל מקום אחר. בין ביס לביס מניחים את המקלות מקבילים זה לזה (לא מוצלבים) על פי הקערה.

מאותה הסיבה גם לא מעבירים אוכל ממקלות למקלות. אם אתם רוצים לחלוק עם מישהו מהאוכל שלכם - הפכו את המקלות שלכם והעבירו עם הצד השני (הנקי) לצלחת שלו.

לא משפשפים את המקלות זה בזה -

אתם מרמזים בכך שהמקלות הם באיכות נמוכה ושחסכו עליכם. זה אפשרי במסעדות ״פאסט פוד״ פשוטות אבל לא נהוג במסעדות נחשבות, ובוודאי לא במסעדות סושי. 

אגב, במסעדות סושי, גם היוקרתיות ביותר, מנומס מאוד לאכול בידיים, ללא מקלות. זו הדרך המסורתית לאכילת סושי.

בדיוק כמו בפולניה, גם ביפן נהוג לסיים את כל האוכל בצלחת. בעיקר בארוחות שף, אבל גם במסעדות פשוטות יותר ובאיזאקיות - אם סיימתם הכול משמעו שהיה לכם טעים. 

כמובן, אם זה לא טעים לכם אז לא בכוח…  אבל תזכרו את זה כשאתם מזמינים; הזמינו בהתאם לרעב שלכם ולא את כל התפריט - יש מצב שגם המלצר יפסיק אתכם בשלב מסוים כי הזמנתם די והותר.

לעומת כל האיפוק הזה, דווקא באכילת ראמן הכי מנומס יהיה 

לעשות הרבה רעש 

כן, זה ששואב את האטריות פנימה ברעש גדול נחשב הכי מנומס שיש. למה? הוא גם מקרר אותן בדרך לפה (כי ראמן אוכלים מהר, לפני שהאטריות מתרככות ומתפרקות בתוך המרק), גם שואב את כל הארומה של המרק פנימה, וגם על הדרך מאותת לשף שהראמן טעים לו. תתאמנו על זה.

אל תשאירו טיפ.

גם אם היו אליכם מאוד נחמדים. גם אם ממש בא לכם לפרגן. גם אם זה רק השארית של העודף… השירות ביפן, שהוא באמת אומנות בפני עצמה, אינו דורש או מחכה לתמורה, ולהיפך - תמורה שכזו עלולה להעליב את נותן השירות. 

מה כן? - 

אם מישהו עזר לכם לאורך הדרך ואתם רוצים להביע תודה באופן אישי, תנו לו מזכרת - תמרים, חמסה, או כל דבר שיש לו משמעות וקשר למקום שבאתם ממנו - זה יתקבל בהוקרת תודה ובהתרגשות.

לא מזלפים בושם חזק כשהולכים למסעדות קטנות. יש ביפנית מושג שנקרא ״Smell harassment״ מסעדות מסוימות אפילו יבקשו את זה מראש, בעיקר במסעדות סושי שבהן הריח עלול לפגום בחוויית הטעם.

מגיעים בזמן -

היפנים דייקנים בכל תחומי החיים. הגעה בזמן לכל מקום היא חלק מן הכבוד שאתה רוחש למקום שמארח אותך או לאדם שאיתו קבעת להיפגש. זה נכון לכל הזמנה שתעשו - מסעדה, מוזיאון או מלון. עבור היפנים זה כלל חשוב עד כדי כך שבמקרים של עיכוב ברכבות (מקרה נדיר ביותר) הנוסעים מקבלים ‘train delay certificate - 'densha chien shoumeisho - שאותו יוכלו להציג במקום שאיחרו אליו.

 

נעליים -

מקומות רבים ביפן מקובל לחלוץ נעליים בכניסה. זה מובן מאליו בבתים ובמלונות יפניים מסורתיים, לעיתים אף במסעדות, בכניסה לחדרי מדידה בחנויות מסוימות, ולפעמים אפילו בכניסה למוזיאונים.

איך תדעו מתי לחלוץ נעליים? -

יבקשו מכם בכניסה, או שיוצב במקום שלט, ובדרך כלל גם מדפים שעליהם תניחו את הנעליים שלכם. במקומות מסוימים אף ימתינו לכם נעלי בית שתוכלו להסתובב איתם בפנים.

שני כללי ברזל:

האחד, בחדרי טאטאמי (מחצלות יפניות) - במלונות ובמסעדות - לעולם לא דורכים עם נעליים. השני, בחדרי שירותים בדרך כלל יש נעליים נפרדות לשימוש בשירותים בלבד - לא נכנסים עם נעליים מהחוץ ולא יוצאים עם נעלי השירותים לשאר אזורי הבית.

אני ממליצה מאוד לטייל עם נעליים שקל לחלוץ ולנעול.

ואחרי כל זה…

אל תפחדו לעשות טעויות! 

הן ייסלחו לכם בהבנה ובסבלנות, ויותר מזה - בעזרתן  תלמדו עוד משהו על התרבות העדינה ומלאת הניואנסים הזו.